תולדות אוניברסיטת תל-אביב

הצורך באוניברסיטה בתל אביב הורגש כבר בשנות השלושים. זה היה פועל יוצא מגידול האוכלוסייה במישור החוף והצורך שלה בהשכלה גבוהה. ראש העיר בתקופה זו, מאיר דיזנגוף, עודד את הקמתן של מסגרות על תיכוניות בתחומים שונים ומגוונים.

 

שלושה מוסדות על תיכוניים פעלו בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי : המכון הביולוגי פדגוגי, בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה והאקדמיה הישראלית למוסיקה על שם סמואל רובין.

 

המכון הביולוגי פדגוגי הוקם על ידי יהושע מרגולין בשנת 1931 בתמיכתו ועידודו של מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב. מטרת המכון הייתה להכשיר מורים למדעי הטבע, לקרב תלמידים וכלל אוכלוסייה לידיעת הארץ. המכון פעל בצריף ישן ששימש קודם כבית הכנסת הראשון בתל אביב ובשטח של שלושת רבעי דונם ברחוב יהודה הלוי 12 בתל אביב. במשך 22 שנות קיומו השתלמו בו אלפי מורים ועשרות אלפי תלמידים. אנשי המכון ערכו טיולים וחקרו את כל פינות הארץ, כאשר הדגש היה על מחקר זואולוגי בריכוזו של ד"ר היינריך מנדלסון ומחקר בוטני בריכוזו של ד"ר יעקב גליל. בשנת 1940 הוקם גן בוטני ליד בית תאטרון "הבימה".

 

בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה הוקם בשנת 1935 והיה למוסד הראשון מסוגו בארץ. יוזמיו היו פלטיאל דיקשטיין (דקאן), שמואל אייזנשטט, מקס לזרסון ובנימין זיו. אליהם חבר ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף. מטרת בית הספר הייתה להכשיר אנשי כלכלה ומשפטנים שישתלבו בתהליך הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בית הספר פעל כמוסד אקדמי עם מזכירות אקדמית, מועצת פקולטה ונשיאות אקדמית. לצידם הוקם גוף מנהלי ובכך היה למוסד הראשון בתל אביב המאורגן כמוסד אוניברסיטאי. במשך השנים כלל המוסד ארבע פקולטות: משפטים, כלכלה, מדעי המדינה ומנהל עסקים וראיית חשבון. במשך שנות פעילותו העצמאית הכשיר המוסד אלפי משפטנים ואנשי כלכלה.

 

בשנת 1955 נורתה אבן הפינה למשכן הקבע של בית הספר, הוא בניין טרובוביץ, על שטח שיועד עוד קודם על ידי עיריית תל אביב, לאוניברסיטה עתידה. עם השלמתו, בשנת 1959, היה לבניין הראשון בקמפוס.

 

בשנת 1956 היה ניסיון לאחד את בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה עם "המכונים האוניברסיטאיים", שכללו את המכון למדעי הטבע (המשכו של המכון הביולוגי) ואת המכון לתרבות ישראל. ניסיון זה נכשל. בעקבות זה שונה שמו של בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה ל"אוניברסיטת תל אביב - בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה".

 

בשנת 1959 הועבר בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה לרשות האוניברסיטה העברית בירושלים והפך ל"שלוחה בתל אביב". האוניברסיטה העברית ניהלה את השלוחה עד שנת 1965, בשנה זו שולבה "השלוחה" באוניברסיטת תל אביב כפקולטה למשפטים על שם אליעזר ושרה בוכמן.

 

 

האקדמיה הישראלית למוזיקה על שם סמואל רובין

המוסד העל-תיכוני השלישי אשר נפתח בתל אביב בתקופת המנדט הייתה האקדמיה למוזיקה. האקדמיה הוקמה בתל אביב בשנת 1946 על ידי המלחין והויולן פרופ' עדן פרטוש וד"ר לסלו ויניצה, אשר ניהל אותה עד שנת 1951, עת הוחלף על ידי פרופ' פרטוש. נשיא הכבוד של האקדמיה היה המנצח והמלחין האמריקאי ליאונרד ברנשטיין. בשנת 1959 יזם ד"ר שאול לוין, מנהל מחלקת החינוך של העירייה את שילוב האקדמיה באוניברסיטה. באותה שנה תרם סמואל רובין את הכספים לבניין האקדמיה והיא נקראת על שמו.

 

 

 

לקראת אוניברסיטה בתל אביב: המכונים האוניברסיטאיים

הדוחף והיוזם להקמת מסגרת אוניברסיטאית בתל אביב, עם הקמת המדינה, היה חיים לבנון, סגן ראש העירייה בתחילת שנות החמישים ולאחר מכן ראש העיר בין השנים 1953 – 1959.

 

באותה תקופה היו חילוקי דעות באשר לצורך הממלכתי בהקמת עוד אוניברסיטה. הוויכוח בין המצדדים לשוללים התנהל מעל גבי העתונות, אולם זה לא הרתיע את חיים לבנון. בגיבויו של ראש העיר דאז, ישראל רוקח, הוא החל לחתור להפיכת המכון הביולוגי-פדגוגי למכון אוניברסיטאי. ביוזמתו הוקמה מועצה ציבורית למען האוניברסיטה. המועצה נחלקה לוועדות משנה, שבחנו הבטים שונים הנוגעים להקמת האוניברסיטה. המנהל, המתכנן והמארגן של האוניברסיטה המיועדת היה ד"ר ישראל מהלמן. הוא צידד בתפיסה ההדרגתית של הקמת מכונים נפרדים בשטחי מדע שונים וקשירתם למסכת אחת גדולה עם הבשלתם.

 

ב- 16 אוגוסט 1953 החליטה מועצת עירית תל אביב-יפו להפוך את המכון הביולוגי פדגוגי למכון האוניברסיטאי הראשון ש"יהיה הגרעין של האוניברסיטה העתידה". היו בהחלטה האמיצה הזאת נטילת אחריות בלתי מסויגת וגם ביטוי לחזון מרחיק ראות.

 

ב- 1 בדצמבר 1953 נפתחה בקמפוס חדש באבו כביר, אשר בדרום תל אביב, שנת הלימודים הראשונה, תשי"ד, של "המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע" בראשותו של פרופ' היינריך מנדלסון. 16 מורים לימדו 24 תלמידים במה שהתפתח כעבור יובל שנים לאוניברסיטה הגדולה בארץ.

 

נוסף על כך הוחל בהקמתם של עוד שני מכונים, המכון האוניברסיטאי לתרבות ישראל, אשר נפתח כעבור שנה, בשנת תשט"ו (1954) והמכון לחינוך גבוה אשר נפתח בשנת הלימודים תשי"ז (1957) כחלק מהמכון לתרבות ישראל.

 

ראש המכון לתרבות ישראל היה פרופ' ישראל אפרת ,שהגיע מארצות הברית.

 

בשנים הראשונות היו המכונים האוניברסיטאיים בתהליך של ביסוס, התרחבות והכרה. הוקמה הספרייה האוניברסיטאית, נפתחו תכניות לימוד חדשות, התגבש צוות מורים, הוקמו מעבדות וכיתות באתר שבאבו כביר. נרכש ציוד והתגבש מינהל אוניברסיטאי משותף. כמו כן נקבע השטח ברמת אביב כמקום עתידי לקמפוס. בשנת הלימודים תשט"ז )1956-1955( למדו במכונים 274 תלמידים.

 

 

 

ממכונים לאוניברסיטה

שנת 1956 הייתה שנת מפנה. ב- 6 ביוני 1956 הוכרז על הקמת "האוניברסיטה של תל אביב" שתורכב מהמכונים האוניברסיטאיים ומבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה. השילוב לא יצא לבסוף אל הפועל, אבל את הנעשה אין להשיב: אוניברסיטת תל אביב הפכה לעובדה קיימת.

 

במאי 1956 מונה פרופ' ישראל אפרת לרקטור הראשון של אוניברסיטת תל אביב. בסוף אותה שנה מונה יעקב רברבאי למזכיר האקדמי והוא הקים את המינהל האקדמי, הקיים עד היום באוניברסיטה.

 

באוקטובר 1958 הוקמה מועצה אקדמית אשר הייתה אמורה להיות הגוף האקדמי העליון של האוניברסיטה. כעבור שנה הוקם מעין חבר נאמנים שנקרא "הועד הפועל" והוא היה למעשה הגוף העליון של המוסד. הוקם ועד מנהל שהוא הרקטוראט והוקמה הנהלה אדמיניסטרטיבית. ארבעה מוסדות אלה נועדו להוליך את האוניברסיטה לדרך עצמאית. פרופ' אלפרד קלופשטוק מונה כרקטור ויושב ראש הועד המנהל. פרופ' אפרת נבחר כנשיא כבוד של אוניברסיטת תל אביב.

 

בחירתם של מרדכי נמיר לראשות עיריית תל אביב - יפו )1959( ושל אבא אבן לשר החינוך, בישרו את תחילת תהליך ההתבססות של אוניברסיטת תל אביב.

 

בשנת 1960 החל תהליך ההכרה של האוניברסיטה על ידי המועצה להשכלה גבוהה. שישה חוגים הוכרו לצורך מתן תואר ראשון, ואילו חוג נוסף - מיקרוביולוגיה הוכר למתן תואר שני.

 

כחלק מהמגמה להפוך את האוניברסיטה למוסד עצמאי, כונן ראש העיר ועדה ציבורית בראשותו של ראש הממשלה לשעבר ,משה שרת.  על הוועדה היה לבדוק את מצב המוסדות להשכלה גבוהה בתל אביב-יפו, ולהמליץ על דרכים ואמצעים לפיתוח החינוך הגבוה וכן לבדוק את הקשר עם האוניברסיטה העברית. מסקנתה העיקרית של הוועדה הייתה שיש צורך באוניברסיטה עצמאית בתל - אביב. מסקנות נוספות עסקו במבנה האוניברסיטה ובזיקתה לאוניברסיטה העברית.

 

המלצות ועדת שרת היו אבן דרך משמעותית להפיכתה של האוניברסיטה למוסד עצמאי ובלתי תלוי מבחינה מינהלית ומבחינה אקדמית. ראשי האוניברסיטה, תומכיה ומקימיה ראו בהמלצות אלה הוכחה לצידקת דרכם. מסקנותיה שימשו קו מנחה לפעולותיה של האוניברסיטה בכל השטחים - האקדמיים והמינהליים כאחד.

 

עיריית תל אביב-יפו החלה לפתח את הקריה החדשה ברמת אביב, אשר כללה אז בניין אחד ויחיד, הלוא הוא בנין טרובוביץ של השלוחה בתל אביב של האוניברסיטה העברית.

 

מעיזבונו של תעשיין הטקסטיל אריה שנקר ניתנה תרומה להקמת הבניין לפיזיקה וכימיה בקריה החדשה. הארכיטקט ורנר ויטקובר השלים תכנית אב לקריה משוכללת, מרוכזת ומודרנית אשר כוללת בתוכה את כל הדרוש מהבחינה האקדמית, המינהלית והמשקית-תחזוקתית.

 

כל אותן שנים נפתחו מחלקות חדשות והוקמו מכוני מחקר. בשנת 1962 למדו באוניברסיטה 1446 תלמידים. באותה שנה הוקם "בית הספר לטכנאות", לעתיד - בית הספר להנדסאים על שם מאיירהוף. כהתפתחות ישירה ממסקנות ועדת שרת, נרשמה האוניברסיטה כחברה ציבורית בשם: "אוניברסיטת תל אביב מיסודה של עירית תל-אביב-יפו".

 

בשנת 1963 הייתה פריצת דרך נוספת כאשר נוסדה הפקולטה ללימודי המשך ברפואה, היא תחילתו של בית הספר לרפואה על שם סאקלר .

 

שנת 1963 הייתה גם תחילת ההתקשרות עם האדם שתרם יותר מכול לביסוסה של האוניברסיטה. ד"ר ג'ורג ס' וייז היה תעשיין ויזם כלכלי בארצות הברית ומקסיקו ושימש יושב ראש חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית עד שנת 1962. מרדכי נמיר הביא את ד"ר ס' וייז לביקור באוניברסיטה והצליח לגייס אותו למענה.

 

ביום 3 בנובמבר 1963 הוכתר ד"ר וייז לנשיא אוניברסיטת תל אביב. סמכויות הנשיא שניתנו לד"ר וייז היו מקיפות וניתנה לו האפשרות לקדם את ענייני המוסד בשטח האקדמי ובשטח המינהלי. הוא עמד בראש האוניברסיטה, ייצג אותה כלפי חוץ, תיאם את הפעולות לפיתוחה ולהשגת תקציביה. קשריו הענפים של ד"ר וייז וידידותו עם ראשי המדינה היו נכס למוסד. הוא הצליח להפיח ביטחון עצמי בקרב אנשי האוניברסיטה ופרץ דרכים ליוזמות חדשות שהיו עצורות בשל מגבלות בהשגת משאבים. תחילת כהונתו סימנה את קץ הוויכוח בדבר עצם הצורך באוניברסיטה בתל אביב-יפו.

 

 

 

התרחבות והתבססות

העשור הראשון של המוסד התאפיין בשני שלבים: האחד,ייסוד האוניברסיטה על ידי ראש העיר, חיים לבנון. השלב האחר היה הוצאת האוניברסיטה לדרך עצמאית וכינונה כגוף עצמאי על ידי ראש העיר מרדכי נמיר. העשור השני התבטא בביסוס המוסד, השלמת ההכרה בו, הקמת פקולטות חדשות ומעבר לקריה ברמת אביב, כל זאת בניצוחו של ד"ר ג'ורג וייז.

 

בשנות כהונתו הראשונות הוקמה הפקולטה לרפואה, הוקמה המחלקה לפיזיקה, אשר הובילה לראשונה פעילות מדעית שוטפת במישור הבינלאומי. המחלקה השפיעה על התפתחות המחקר הגרעיני ועל תחום האסטרונומיה, מה שהוביל בסוף שנות השישים להקמתו של מצפה הכוכבים על שם ג'ורג ופלורנס וייז במצפה רמון.

 

המחלקה לכימיה החלה לפעול בתחומים חדשים ובינתחומיים בשיתוף עם המחלקה לפיזיקה. תחום המתמטיקה הורחב ונכללו בו תחומים חדשים כמדעי המחשב וסטטיסטיקה. דור שני של מדענים החל לתפוס את מקומו באוניברסיטה והוא הוביל את המוסד לתחומים חדשים ושונים מהמקובל אז במוסדות אחרים להשכלה גבוהה

 

בארץ, תוך שילוב המחקר המדעי והמחקר השימושי. בסוף שנת 1964 הוקמה הפקולטה למדעי החברה על שם גרשון גורדון. באותן שנים פעל ד"ר וייז לגייס מדענים צעירים לסגל האוניברסיטה.

 

ד"ר וייז נוכח לדעת שמבנה האוניברסיטה חייב שינוי. המוסדות הקיימים מאז 1956, לא התאימו ליעדים שאליהם שאף וגם הגדרת סמכויותיהם לא הייתה מדויקת. לכן הוא יזם ארגון מחדש של מבנה המוסד, אשר אושר על ידי מועצת האוניברסיטה במרץ 1964.

 

המוסד החשוב ביותר שהוקם היה הסנאט, המורכב בעיקרו מכל הפרופסורים מן  המניין וכן נציגי הפרופסורים החברים, המרצים והמדריכים. הסנאט כלל גם את הוועדה המרכזת המפקחת על ביצוע החלטותיו, הוגדרו מחדש גם סמכויות הרקטור והדיקאנים, והוקמו מועצות פקולטה. אושרו תקנון המינויים והדרגות של הסגל האקדמי ומונה מנכ"ל ראשון, ד"ר יצחק הופמן. בכך קבע ד"ר וייז את מבנה האוניברסיטה כפי שהוא קיים היום.

 

כל אותה העת הייתה האוניברסיטה חברה עירונית. ד"ר וייז ומר נמיר הובילו מהלך נוסף שבסופו נרשמה, במרץ 1964, כעמותה )"אגודה עותומנית"( עצמאית. כעת האוניברסיטה הייתה בעלת הבית על נכסיה ועובדיה תוך נטילת אחריות מלאה להגשמת יעדיה.

 

סיום שנתו הראשונה של ד"ר וייז בתפקיד צוין בטקס חנוכת הקריה ברמת אביב, שהתקיים ב- 4 בנובמבר 1964. הטקס החגיגי, במעמד נשיא המדינה זלמן שז"ר, ראש הממשלה לוי אשכול, שרים, חברי כנסת, שופטים, מדענים ומנהיגים, היה רגע של נחת ונקודת ציון. זו הייתה תחילה של תקופה חדשה שבמהלכה הוגשם הרעיון של מתן חינוך גבוה לאלפי סטודנטים בקריה אוניברסיטאית בתל אביב-יפו. אוניברסיטת תל אביב הפכה להיות גורם מרכזי בחינוך הגבוה בישראל.

 

בשנת הלימודים תשכ"ו )1965-1966( למדו באוניברסיטה כ- 4500 תלמידים בשש פקולטות: מדעי הטבע, מדעי הרוח, מדעי החברה, רפואה, משפטים והמחלקה לפדגוגיה )כיום בית הספר לחינוך(. הסגל האקדמי מנה כ- 500 מורים.

 

על אף הצורך לבסס את הקיים, הנהיג ד"ר וייז את האוניברסיטה לתחומים חדשים. בשנת 1966 נפתח בית הספר למוסמכים במינהל עסקים על שם ליאון רקנאטי )היום הפקולטה לניהול(, הוקם מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, וכן נקלטה "השלוחה" והפכה לפקולטה למשפטים. בשנת 1969 נרכש והופעל המחשב האלקטרוני הראשון וזמן קצר אחר כך הופעל גם המיקרוסקופ האלקטרוני הראשון.

 

כל זה לווה במאבק פנימי בין מי שמחייבים את העמקת הקיים ובין חסידי ההתרחבות. כדי להרחיב את הבסיס הפיננסי של האוניברסיטה יזם ד"ר וייז את הקמת חבר הנאמנים, המורכב מאנשי אקדמיה ומאנשי עסקים. החבר התכנס לראשונה, בראשותו של ל' פינקוס, באוקטובר 1967 והוא ביטא את התמיכה וההכרה הציבורית לה זכתה האוניברסיטה. חבר הנאמנים הוא המוסד העליון של האוניברסיטה והוא מתכנס אחת לשנה. בשמו פועל במשך כל השנה הוועד המנהל.

 

ב- 2 בנובמבר 1969 קיבלה אוניברסיטת תל אביב הכרה מלאה מטעם המועצה להשכלה גבוהה והפכה לתאגיד לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה.

 

בתחילת שנות השבעים חולקה הפקולטה למדעי הטבע לשתי פקולטות: הפקולטה למדעי החיים על שם ג'ורג וייז והפקולטה למדעים מדויקים. נפתחו שתי הפקולטות האחרונות, הפקולטה להנדסה והפקולטה לאמנויות.

 

בשנת 1972 פרש ד"ר וייז מתפקיד הנשיא ונבחר לנגיד האוניברסיטה. במקומו בא פרופ' יובל נאמן. ראשות חבר הנאמנים עברה לידי ויקטור קרטר. באוניברסיטה היו 10 פקולטות ולמדו בה , בשנת הלימודים תשל"א (1970-1) כ- 12000 תלמידים.

 

בשנת 1973 הגיעה האוניברסיטה לשנתה העשרים והיעדים שהציבו לפניה מקימיה התגשמו כמעט במלואם: האוניברסיטה התבססה בקריה והישגיה המדעיים העמידו אותה בשורה הראשונה של האוניברסיטאות בעולם. עשרים שנים חלפו מאז התחלת לימודיהם של 24 תלמידים במכון האוניברסיטאי למדעי הטבע. אלו היו שנים של הגשמת חלום, מאבק על קיומו, השגת ההכרה האקדמית והציבורית ולבסוף התבססותו כמוסד להשכלה גבוהה הגדול בארץ. שלושים השנים הבאות הוקדשו ומוקדשות לשמירת הרמה הגבוהה, להעמקת המחקר וההוראה ולהרחבת חלקה של אוניברסיטת תל אביב כגורם משמעותי בחברה הישראלית ובקרב העם היהודי.

 

בשנת הלימודים תשס"ג (2002-3) למדו באוניברסיטה כ-27 אלף תלמידים.