רחיפה | מנשה קדישמן

אודות היצירה והיוצר / מרדכי עומר

בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב מוצגים דרך קבע שני פסלי חוץ מהחשובים בעבודתו של מנשה קדישמן. הפסל המוקדם יותר, רחיפה (1968-75), ניצב בסמוך לבית התפוצות. השני - עקדת יצחק (1982-85), עבודה מונומנטלית מפלדת קורטן - עומד בסמוך לספרייה המרכזית. שני הפסלים הם גרסאות מאוחרות לסדרות שהעסיקו את קדישמן לאורך שנים רבות. רחיפה קשור לסדרת פסלים מינימליסטיים-מושגיים משנות ה-60, שעניינם מתח. עקדת יצחק הוא התפתחות מאוחרת של סדרות בציור ובפיסול שראשיתן ב-1978, בהצגת עדר הכבדים החי בביינאלה של ונציה.

מה מקשר בין הפיגורטיביות הנראטיבית של עקדת יצחק לבין הפסל הגיאומטרי-מינימליסטי המוקדם יותר, רחיפה? אדוארד פריי מציע הסבר המעוגן בהשוואה ליצירתו של ז'אק ליפשיץ, שבעבודתו אם וילד (1941) זנח את הקוביזם לטובת פיסול אקספרסיבי כדי לרתום את היצירה לחזון מוסרי. בדומה לכך, גם פסליו המינימליסטיים של קדישמן היו בנויים מלכתחילה כיחסים בין גופים אנושיים.

אבל הראשון שהעלה את שאלת ההשוואה המהותית הזאת, המנקרת מן הסתם בראשו של כל מבקר הצופה בפסלים בקמפוס האוניברסיטה, היה האמן אברהם אופק ז"ל, ידיד קרוב של קדישמן, שעקב אחר התפתחותו מאז ראשית שנות ה-60. אופק קשר בין שניים מפסליו המינימליסטיים הידועים של קדישמן - מתח (1963-66), שבגן הפסלים ע"ש בילי רוז במוזיאון ישראל, והתרוממות (1974-76), הניצב בכיכר שלפני תיאטרון הבימה והיכל התרבות בתל-אביב - לבין עיסוקו המאוחר בנושא העקדה, על שלל מטעניו המיתולוגיים והאוטוביוגרפיים.

נראטיב המיוצג בצורות גיאומטריות

טקסט מאויר של אופק השמור בעזבונו, מראה כיצד מתגלגל הנראטיב המיתולוגי-תנ"כי, הנושא מוסר השכל, בצורות גיאומטריות מופשטות ביצירתו של קדישמן. כל אחת מן הצורות הגיאומטריות המרכיבות את מתח מגלמת דמות מיתולוגית מן הדרמה התנ"כית: אברהם, שרה, יצחק, האיל, המלאך. ההפשטה הגיאומטרית מתגברת את המתח הדרמטי עד לנקודת שיא, שבה הכל תלוי על בלימה בשיווי משקל רופף, המאיים לקרוס בכל רגע. עניינו של אופק, הוא מדגיש בחיבורו, לתת "פירוש לפסל של קדישמן בנוגע לעקדה", ובתרשים המצורף נראים וקטורים המייצגים את הכוחות הפועלים: המתח של בסיס "הכוח המצמיד לקרקע" מוצב כנגד "כוח המותניים", שעליו מרחף "הכוח המושך כלפי מעלה".

"לפני 22 שנים", מפרט אופק, "הגיע לידי בדרך-לא-דרך פסל ראש איל נהדר מעשה ידי קדישמן. אבן חול שטוחה. כמה שנים אחר כך ראיתי בלונדון שני פסלים קניים מברונזה. אחד מהם דמוי שער - 'מזבח' עם מין בליטה במרכז השער ובחלקו התחתון תעלה, סמל וזיכרון למקום זרימת הדם. באותן נשים הקים קדישמן מספר לא מבוטל של פסלי אבן, שאחדים מהם סוגננו לאחר מכן בחומר אחר ונצבעו. אחד כזה בגן הפסלים של מוזיאון ישראל, בצבע צהוב. יש בו מלבן מרכזי הנושא צורת חצי-ירח, ועליו, תלויה על בלימה, נמתחת קורה אופקית גדולה, שעל פי ההיגיון היתה צריכה ליפול.

שנים אחר כך הקים את פסל שלושת העיגולים בכיכר הבימה במרכז תל-אביב. אחרי כן צביעת הכבשים, אחריהם החמורים נושאי המטענים בין הסלעים בתל-חי, ולאחרונה ציורים גדולים - ראשי כבשים, מראות נוף, ואף עקדת יצחק. ראש האיל - סמל מלחמה; חורים בעיניים - מקור הדמעה; צורת ראש האיל - הפה סמל המלחמה, האומה, הצער והאמת, גדול ומבהיל כמו bocca della verita ("פה האמת"), אלא שנקבי העיניים, באופן ברור, הם נקבי מקור הדמעה. ראש האיל מפצח ומקעקע את חומת הרוע ומאיים על הכל; כתמי החריכה בדמות ראש האיל, הנמשל למלחמה, ישמרו על נקבי העיניים, מעיין הדמעות והקולות. צורת הראש תעיד בהם".