דמעות | מאיר פיצ'חזדה

אודות היצירה והיוצר / חמוטל מאירוביץ

פסלו של מאיר פיצ'חדזה בנוי משש צורות דמויות טיפה־דמעה, הניצבות זו מעל זו ויוצרות "עמוד דמעות." הקצה של חמש הטיפות התחתונות אינו נראה שכן הוא מוסתר על־ידי הטיפה שמעליו, ורק חוד הטיפה העליונה - נקודה יחידה וברורה - גלוי לעין ומצביע אל השמים. כל טיפה צבועה בצבע לבן וחלקה מאוד למראה. העיבוד החלק והנקי של הצורה וה"בטן" המקומרת של הטיפה מזמינים את הצופה להתקרב אל הפסל, לגעת בטיפה וללטפה. נקישה על הפסל מגלה שהצורה חלולה ומעבירה תחושה שלדמעה יש חיים פנימיים. רק במבט קרוב מתגלה חספוס־מה מתחת לצבע ועקבות של המכחול הצובע - אך ממרחק צבעו הלבן של הפסל גורע מחומריותו, משטיח את צורותיו ומקנה לו רוחניות.

הדמעות כמוטיב חוזר

דימוי הדמעה או הטיפה מכתיב את רבדי הקריאה הראשונים של הפסל. ההקשר האסוציאטיבי המיידי הוא בכי הנובע מרגש חם וחזק, צער ויגון ומלנכוליה. נשאלת השאלה על שום מה זולגות הדמעות ומי מזיל אותן. בתולדות האמנות הדמעה מייצגת את דמעותיה של מריה המבכה את מותו של בנה הצלוב, ומשום כך מהדהדות ברקע האיקונות הנוצריות של ימי־הביניים. אולם לעומת דמעותיה השקופות והחמות של מריה, ה"דמעות" של פיצ'חדזה מוצקות, אטומות וקרות, קרובות ברוחן דווקא לפה הפעור הזועק באלם ולעיניים הקרועות באימה ב צעקה של אדווארד מונק. "למצב כזה של אלם," אומר פיצ'חדזה, "אתה מגיע רק אחרי שצרחת בעוצמות גבוהות ללא מענה."

הדמעה היא מוטיב מוכר בעבודתו של פיצ'חדזה. בציוריו, כמו בפסלו, הן תמיד מסוגננות ומעוצבות באופן גיאומטרי ותעשייתי. הן ברורות כסימן מוסכם לצער, אך זהו צער שעּובד לצורה כמו נוזל שקפא, כמו ברזל מותך שבא במגע עם קרח. מהי הצעקה שבוקעת מקרבו? מהי החוויה שהותירה אותו אילם? חיים מאור מדבר על חוויית המהגר, הזר הגלותי שהתנתק מביתו והתנסה באי־היכולת לתקשר עם האמנות המקומית, ועל אובדן השפה ואפשרות הביטוי.

אלא שאובדן נוסף, קשה מנשוא, פקד את פיצ'חדזה שנים ספורות לאחר עליית המשפחה ארצה - התאבדותה של אחותו הגדולה והאהובה, אמנית בפני עצמה. אובדן זה לקח ממנו גם חלק מעצמו, והותירֹו שכּול וזועק באלם כאשר רק הדמעות הקפואות נראות. לכן הדמעות מסמלות עבור פיצ'חדזה גם את האמנות, שהיא, לדבריו, "עגלת הדמעות האנושית, דמעות קריסטל, שאלוהים נתן לבודדים. האמנים הם שליחים שמוטלת עליהם חובת התנדבות. עליהם להעביר את הדמעות ממקום למקום כדי שישמרו על הקריסטליות שלהן. האמנות היא בכי מזויף, העוזר לנו לסחוב את הבכי האמיתי. דמעות שמחה ודמעות עצב נראות אותו דבר, ושתיהן מלוחות."

אושר ועצב, חיים ומוות

צורת הדמעה, אומר פיצ'חדזה, "מורכבת ממשולש ועיגול. בקונוטציות שלה היא רכה וגם אלימה, יש לה צד זכרי וצד נשי, היא גם טיפה וגם דמעה." הוא מוסיף ומוצא בה משיכה עקשנית כלפי מטה וכלפי מעלה בעת ובעונה אחת, ומזהה בצורתה רצון ליפול ולהתרסק לתהום לצד רצון לעוף, "אבל הפוטנציאל שלה להיות חופשית ומשוחררת הוא בלתי ניתן למימוש, משום שכוחות המשיכה הפועלים עליה מלמעלה ומלמטה זהים זה לזה ונבדלים זה מזה בעת ובעונה אחת." באמצעות צורת הטיפה הוא מטפל אפוא באחדות הניגודים: חום וקור, שקיפות ואטימות, רכות ואלימות, אושר ועצב, חיים ומוות, שצירופם יוצר דימוי מוכר ומרוחק כאחד.

דמעות נושא בחובו השפעה של הזרם הגיאומטרי בפיסול וקורץ בצורתו לאחד מנכסי צאן־ברזל של האמנות המודרנית - עמוד אינסופי (1937) של קונסטנטין ברנקוזי. ברנקוזי יצר עמוד נישא של צורה גיאומטרית החוזרת על עצמה, שנשאבה מהתרבות העממית של רומניה - ואילו פיצ'חדזה יצר עמוד של טיפות, המזכירות בצורתן את כיפות הבצלים של הכנסייה הרוסית. אלא שבניגוד להצהרתו של ברנקוזי, אצל פיצ'חדזה נלווה לצורה נראטיב. העמוד של ברנקוזי מסתיים בצורה חתוכה, הרומזת לכך שהפסל מהווה כן מונומנטלי לנושא האמיתי והנשגב של הפסל, השמים - ואילו פסלו של פיצ'חדזה מסתיים בחוד, שאמנם מפנה את המבט השמימה אבל הנושא הוא עדיין הדמעות, שכמו זולגות מעין דמיונית עצומה ונספגות באדמה.

פיצ'חדזה, המגדיר את עצמו כאוטודידקט, מערב ביצירתו השפעות של אמנים, תרבויות וזרמים שונים ומהם הוא יוצר שפה ייחודית. הפסל דמעות מגלם את העושר הלשוני הזה, שככל שמעמיקים בו מגלה עוד ועוד רבדים סמויים.