כיסא | מיכה אולמן

אודות היצירה והיוצר / מילנה גיצין

כיסא של מיכה אולמן פוסל משתי יחידות בטון יצוק: יחידה ימנית אנכית דמויית פלטת שולחן ניצבת, ויחידה שמאלית בצורת האות ר', הנראית ככיסא הפוך השכוב על צדו. שתי היחידות נעשו בטכניקה של חפירת בור בצורת-תבנית של היחידה המתוכננת ויציקת הבטון לתוכו, כאשר לאחר מכן הוצאו הצורות המוגמרות אל פני האדמה.

כסאות ריקים וחפירת בורות חוזרים אצל אולמן בעבודות רבות. פסל הכיסא המוצג באוניברסיטה והבור שנחפר לייצורו מהווים שניהם כלי קיבול לנעדר נוכח - אדם ואדמה, שהקשר ביניהם מוכר מהמסורת היהודית-קבלית. בשני הדימויים נוצר מתח בין היסוד הקיומי והמטאפיזי, בין היש והאין, הפוזיטיב והנגטיב, כפי שהראה אברהם אופק ב"המשל על מיכה אולמן", שבו עיבה את הקשר בין הכיסא לבור בהקשרים מיתיים-יהודיים: "כדי לבנות כיסא, נחוצה כמות האדמה שאלוהים נצרך לה לבנות את האדם... על כן כשאולמן בונה כיסא, הוא יוצר אדם. אדם - יסוד העולם, מכיוון שהאדמה היא יסוד".

קריאתו של דימוי הכיסא הריק כייצוג של אדם נעדר, הנפוצה במאה ה-20, מוכרת כבר בתקופה הרומנטית, שבה הרבו לעסוק בחורבות ובשרידים. גם פסלו של אולמן, המזכיר בצורתו חפירות או שרידים ארכיאולוגיים המעלים על הדעת את עברו של המקום, אפוף בתחושה של העדר. נושא הפסל, כיסא ושולחן, קשור אמנם למקום שבו הוא מוצב - האוניברסיטה, מסמלי תרבות המערב, המתאפיינת בחתירה לידע ולהשכלה. אך מראהו הארכיאולוגי מרמז גם על עברו של האתר של אוניברסיטת תל אביב, שפעם שכן בו כפר ערבי הנעדר מהנוף הנוכחי. באמצעות פסל של כיסא ריק הבנוי כחפירה ארכיאולוגית, שב אולמן ומביע את דעתו על הלאמת האדמות הערביות לטובת המפעל הציוני (מסר דומה העביר בפרויקט מסר-מצר מ-1972, שבו הועברו גושי אדמה בין הכפר הערבי מסר והקיבוץ העברי השכן מצר).

"כשאין דמות אני נאלץ להסתכל פנימה"

תפקיד האמן, על פי אולמן, הוא להעלות שאלות ולבחון מצבי גבול המגדירים את סביבתו הקיומית. הכסא והבור הריקים שהוצבו באוניברסיטה הולמים אפוא את תפיסת עולמו: "אם היתה דמות ישובה בכיסא הייתי מסתכל עליה, על משהו. כך גם הצופה. כשאין דמות אני נאלץ להסתכל פנימה, ואז הכיסא הוא רק מתווך".

בעבודתו של אולמן חוזרים בסדרתיות כפייתית כסאות ריקים, בתים וספרים. גם הטכניקה של עבודה באדמה ובחומרים אורגניים מלווה אותו לכל אורך יצירתיו - אך אולמן טוען שלא העיסוק באדמה הוא העיקר אלב בחינת מאפייני המקום, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה קיומית-מטאפיזית. התרכזותו של אולמן בנושאים אלה וכן הצורות המינימליסטיות בעבודותיו ממקמות אותו כממשיך דרכם של יצחק דנציגר ושל מיכאל גרוס באמנות הישראלית. על תפר זה יוצר אולמן סינתיזה בין משנתו של דנציגר - שיצירתו קשובה למקום, לנוף, לכוחות המיתיים-קדמוניים המפעמים בעבודות אדמה ובמבנים פולחניים - לבין משנתו המינימליסטית-הומניסטית של גרוס, החווה את הנוף הישראלי כדל חומרים ורב עוצמה.

"לגעת ברחם ולגעת במוות"

משום עיסוקו באדמה הושוותה עבודתו של אולמן, על ידי לא מעט חוקרים, לאמני האדמה הבריטיים והאמריקאים. אמנון ברזל, למשל, דיבר על מבני האדמה של אולמן כנגזרות של אנרגיות החיכוך בין אמצעי הביטוי של אמנות האדמה הפוסט-מינימליסטית לבין העניין החברתי-קיומי. אלא שאולמן אינו מקבל את קיטלוגו כאמן אדמה או כאמן מינימליסטי ומגדיר את עצמו "אמן חופר". וכאן קשה לסווג את אולמן כאמן אדמה מסוגם של מייקל הייזר, רוברט סמיתסון או כריסטו, המייצגים את האדם כובש האדמות הבורא סדרים מונומנטליים, גדולי מידות. אולמן פוסע בנתיב אנושי צנוע, נזירי ומתגונן, "כמי שרוצה לדעת את האדמה ולדעת את עצמו, לגעת ברחם ולגעת במוות".

עיסוקו הכפייתי של אולמן במצבי חירום וגבול ובאסונות ממשמשים תואר לא פעם במונחי הפילוסופיה והספרות האקזיסטנציאליסטית, בעיקר בגרסה הרליגיוזית של קירקגור ושל סמואל בקט, שהיטיב לנסח את האבסורד הקיומי במשפט "תפוס מחסה לפני שיצודו אותך". שיריו של פול צלאן מעבים את התחושה הזאת של חוסר תקווה בהקשר היהודי: "אתה עורך שולחן, לקראת / הכסאות הריקים / וזוהרה של שבת -- // לכבודה".