מריבייב | גדעון גכטמן

אודות היצירה והיוצר / דגנית אילן

מריבייב בנוי משישה צינורות ביוב, המכונים במפעל המייצר אותם "מריבייב". הצינורות צמודים זה לזה ומסודרים במערך של עיגול־פרח סביב צינור מתכת מרכזי. המבנה כולו ניצב על בסיס עגול מבטון חשוף עם שלוש מדרגות קונצנטריות, המדגישות את הסימטריה הרדיאלית הסגורה של הפסל - מבנה מושלם, מקודש. קצהו העליון של כל צינור מורכב מחוליות ומכופף כלפי חוץ בחצי קשת - צורה העשויה לרמוז על התפרצות של סילון מים במזרקה או על היפתחות עלי כותרת של פרח. מראהו, כשל צמח מכני או דקל מלאכותי בסביבת צמחים טבעיים, מאזכר גם עמוד קלאסי עם בסיס וכותרת. צבעו המקורי של הפסל, אדום־כתום, דהה ברובו.

לדברי גדעון גכטמן, הפסל אכן מהדהד את פרח הלוטוס - אך הוא מאזכר גם עמוד קורינתי בעל שלושה חלקים: בסיס, עמוד וכותרת. זהו חיקוי של עמוד קלאסי, כאשר תחליפי חומרים נמוכים - צינורות ביוב מפלסטיק - באים במקום השיש האציל והגבוה. כך נוצר טשטוש היררכי בין הפסל הטהור - העמוד - לבין האובייקט הפונקציונלי - צינורות הביוב, המתחזים למה שאינם. מעמד הצינורות משתנה ומושגב באמצעות העמדתם במאונך על כַּן־במה מוגבה - מעל החיים, גבוה, רחוק ממישור הצופים. בשיחה עם מרים טוביה־בונה אמר גכטמן: "אני מנסה להשיג את הנשגב בדרך פרדוקסלית".

היחס בין מקור לזיוף, בין אמת לאשליה

הצבת עמוד קלאסי מצינורות ביוב באוניברסיטה, מעוז הרוח והאינטלקט הטהור, היא אירונית וביקורתית במתכוון. השימוש בחומרים שנבחרו אינו מקרי אצל גכטמן, אדריכל במקצועו, שהִרבה לעבוד עם מוצרים תעשייתיים. אבל בניגוד לפרקטיקה האדריכלית, שם הצנרת מוסתרת בדרך כלל - בפסל זה, "כמו בפרסומת למוצר, היא מוצגת במלוא הדרה". אפילו את חותמת התקן של המפעל השאיר גכטמן כשהיא גלויה לעין כל.

מריבייב הוא דיון רעיוני בשני מושגים ובקשר ביניהם: העמוד הנושא והתומך - והצינור המוביל והמעביר. לדברי גכטמן הפסל הוא בעצם אשליה של עמוד, שרק למראית עין עשוי למלא את הפונקציה שלו. "בכך הוא מתקשר לעמודים הבודדים ששרדו ממקדשים קלאסיים, שאינם תומכים בדבר. צנרת הביוב מייצגת עבורי את מושג העמוד כְּמה שניצב במאונך לקרקע". 

גכטמן דן ביחס בין מקור לזיוף ובין אמת לאשליה כבר בראשית שנות ה־70 כאשר הציג בבית האמנים בירושלים לוח שיש לצד לוח פורמייקה דמויית שיש, תוך הדגשת המתח בין ה"אמיתי" לבין תחליפיו. הוא עשה זאת בלי לבקר, כנהוג, את התחליף ואת החומרים ה"נחותים", ובכך כמו טען שאין אמת ואין היררכיה. תחליפים וחיקויי חומרים וחילוף תפקידים ביניהם מופיעים בעבודות אחרות של גכטמן - החל במברשות העשויות משערו ומהשיער של בני משפחתו, ועד מסתם הלב המלאכותי שהושתל בלבו. גם במיצבים מוזוליאום (1988) ויותם (1999) מְהלך גכטמן על הסף שבין מקור לחיקוי. הצבתה של אבן על "מעמד המשמש בדרך כלל לתצוגה של חפצים יקרי ערך" בפסל מונשיין (1992), מביא לידי ביטוי את המתח בין "נמוך" ל"גבוה", המודגש עוד יותר במריבייב.

מינימליזם אסתטי ושלמות ביצוע

חשיפת הצינורות במריבייב טיפוסית להיבט החושפני אך המנוכר־קר המאפיין עבודות רבות של גכטמן. כבר בעבודתו המוקדמת חשיפה (1973) ערטל נתונים גופניים אינטימיים שלא נהוג להציגם לעיני הציבור - אבל כדרכו עשה זאת תוך שמירה על ריחוק וניכור, וגם במריביב הוא מקפיד על מינימליזם אסתטי ועל שלמות הביצוע.

השימוש בצינורות ביוב במריבייב מתקשר למסורת הרדי־מייד הדושאנית. גכטמן עצמו אומר שבפסל זה "איבדה הצנרת את ערכה הפונקציונלי כאשר הוצאה מהקשרה", וש"תהליך הסטה זה נשען על האמונה כי אפשר לקחת כל חפץ מצוי, ובהעמדה נכונה להאציל עליו תכונות שילכדו את תשומת לבו של הצופה ויזרו עליו אור חדש". ואכן, גכטמן הוכתר על־ידי לא מעט מבקרים כאמן פוסט־דושאני, המשתמש בחומרים סתמיים החסרים מטען ערכי מחוץ למסגרת המוזיאונית. גדעון עפרת אף הוסיף שגכטמן מציב "את גופו ואת מחלתו כרדי־מייד". אבל גכטמן טורח להדגיש כי "בניגוד לדושאן, שטען כי בחירת הרדי־מייד נעשית ביד המקרה וללא כל שיפוט אסתטי, בפסל שלי הפעולה הפוכה: הרדי־מייד נלקח במודע לשם הפיכתו לאובייקט אסתטי". למעשה זהו רדי־מייד מטופל.

מריבייב קשור באופן ברור גם למסורת הפיסול של קונסטנטין ברנקוזי. עבודתו של גכטמן, כפי שהיטיב לסכם משה ניניו, היא אפוא "פעולת הכלאה בין שתי עמדות שלכאורה אינן ניתנות לגישור: אופן העשייה ההילתי (באמצעות חיטוב ועידון של חומרים היוליים) בפיסול של ברנקוזי, וטקטיקת אי־העשייה (קיום המחשתי־סמנטי־מורה) של דושאן".