מטרופוליס | בוקי שוורץ

אודות היצירה והיוצר / ענבל ליבל

מטרופוליס 1990 של בוקי שוורץ הוצב בהקשר מעניין בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב - ליד הספרייה למדעי החברה, מקום שבו נחקר הקשר בין האדם לסביבתו. פסל עמוד זה עשוי כולו לוח אחד, חתוך ומכופף באמצעים ממוחשבים ללא מגע ידו של האמן. האוטומציה התעשייתית ניכרת בפסל באופן ממשי, בדרך שבה האלמנט המודולרי הבונה את הפסל - אדם מול בית - חוזר על עצמו כתריסר פעמים בצורניות המזכירה עמודי חשמל.

האדם והבית שניהם סכימטיים מאוד, כמו בציורי ילדים. צמיחת הפסל כלפי מעלה מקיימת את עקרון הרצף ושבירתו בקצה. הצורה חוזרת על עצמה ולבסוף נשברת אולם השבירה כאן אינה פתאומית או מטרידה אלא הרמונית, כשינוי קל בלבד של הזווית: האדם האחרון, בראש העמוד, אינו שוכב בזווית כשאר בני דמותו, אלא ניצב לקרקע, מתנשא זקוף אל השמים, וקצהו כעין אובליסק.

תחושה של רישום בחלל

הפסל הוא תלת-ממדי, אך האלמנטים כשלעצמם דו-ממדיים, מה שיוצר תחושה של רישום בחלל. הצורות הגרפיות המדויקות, החיבור האלכסוני בין האלמנטים והתקדמותן של היחידות בזוויות חדות כלפי מעלה, מדגישים את המקצב המיכני והדינמי. במידה רבה הפסל מבוסס על משחקים בין תלת-מימד לדו-מימד, כך שיש צורך להקיף את הפסל כדי לקלוט אותו בשלמותו. מזוויות מסוימות נראה שהוא בנוי רק משישה אלמנטים חוזרים ולא מתריסר, כך שתזוזת הצופה סביב הפסל מחוללת בו שינויים צורניים משמעותיים. אין כאן אשליה אלא פסל ממשי, המצטבר מכמה נקודות מבט.

החומר שממנו עשוי מטרופוליס תעשייתי לחלוטין - פלדה גולמית וחסרת גימור - כאשר אפילו ברגי ההלחמה חשופים. שוורץ מחויב לחומר בזיקה לנושא, הקשור בחיים לאחר המהפכה התעשייתית. הנושא האורבני משמעותי ביצירתו, אם לשפוט מהחומריות של עבודה זו ואחרות ועל פי הביוגרפיה שלו, המתאפיינת בתנועה בין שתי ערים גדולות ומרכזיות בעולמו, תל אביב וניו-יורק - האבטיפוס של המטרופוליס במאה ה-20. אבל הנושא של מטרופוליס הוא האדם: היחס בין האדם למכונה ובין האדם לביתו. ייתכן שזה אותו אדם במסלולי חייו השונים, בנבכי העיר הגדולה והמתועשת - ואולי אנשים שונים המאבדים את ייחודם בתוך ההמון.

דמות האדם בפסל זה מצטטת רישום של אנרי מאטיס ופסל של פיקאסו. שוורץ כמו "גזר" את הדמות מתוך הבית שמולה, כך שהאדם נשאר מחובר לבסיס הבית באלכסון, נכנס או יוצא ממנו או מזה שלפניו. הדמות המאטיסית מופיעה גם בפסל אחר של שוורץ מאותה שנה, מחווה לקדישמן - עמית לספסל הלימודים אצל אנתוני קארו, שדרכו התוודעו שני הפסלים הישראלים לעבודה המינימליסטית במתכת התעשייתית. איזכורו של רב-אמן זה מצביע על התפתחות אמנותו של שוורץ מהמינימליזם, השולל את הצורות הפיגורטיביות, אל הפוסט-מודרניזם.

הבית כנושא מרכזי

לקראת סוף המאה ה-20 חזר הנראטיב לעבודותיו של שוורץ לאחר שנים של מינימליזם, אם כי שוורץ עצמו מודה כי הבית, למשל, היה תמיד נושא מרכזי בעבודתו: צורות בתים הופיעו בעבודותיו מ-1981, אז צייר בית על גזע עץ. עבודה נוספת מ-1990 נקראת בית מתמוטט, ובה הבית בנוי מיחידות גריד סכימטיות המוצבות באופן מתוחכם במיוחד, כך שבמבט מלמעלה הוא נראה על סף פירוק ובמבט מלמטה הוא נראה בבנייה.

שוורץ מרבה לערב את הצופה בעבודתו, שפיענוחה הוא כעין משחק בין האמן לצופה - אסטרטגיה שמרסל דושאן הוא אביה הרוחני. כדי לאפשר את המשחק בין דו-מימד לתלת-מימד הוא עובד עם צורות פשוטות ושטוחות, המתעתעות בצופה האוסף פרגמנטים לבניית תמונה שלמה. בשנות ה-70 עסק שוורץ בעיקר ביצירת אשליה ובניסויים אופטיים בפסלים ומיצבים שעשו שימוש בווידיאו, שבאמצעותו בנה דימויים ופירק אותם. גם במטרופוליס נוצרים מעין פריימים שכמו מתקדמים בזמן כבסרט, כאשר העין עוקבת אחר התקדמות העמוד ומקנה לו קינטיות רוטטת.

הבית הוא מהנושאים המרכזיים באמנות הישראלית, כמושג מעורער ובלתי יציב - החל בסוכה הארעית, המטה ליפול, של דב פייגין, וכלה בסדרות התצלומים הראשונות של מיכל רובנר, שבהם מרצדת צללית של בית סכימטי. צורת הבית בולטת גם באמנותם של המינימליסטים, למשל בדרמות האדם והבית של ג'ואל שפירו. בנאמנות לחומר הנחשף באמצעות גריד וגזירה מיכנית ניכרת גם השפעתו של סול לוויט. פסל העמוד מאזכר כמובן את עמוד אינסופי של ברנקוזי, אך העמוד של שוורץ נותר אנושי בקנה-המידה של האלמנט המודולרי הקוטע את המונוליתיות שלו, והאדם שבראשו זקוף וניצב לקרקע, אינו נבלע על-ידי הבית אלא עומד מעליו כמנצח.