בניין וולפסון להנדסה מכנית

הבניין מתוכנן כמבנה חצר מרכזית, כשכלפי חוץ הוא מפנה חזיתות אטומות ברובן. אטימותו של המבנה גוררת מאז הקמתו ביקורת מצד המתמשים על העדר אוורור ואור טבעי בפנים הבניין.

בחלק הפונה למערב אל הציר המרכזי של הקמפוס מפנה הבניין את אגפי הכיתות ולדופן אטומה ושטוחה בעלת אופי דרמטי, כולה מבטון חשוף שמתנשאת לגובה רב, בעוד שבמזרח הבניין מצויים אולמות הניסויים. חריץ צר ואניגמטי מהווה את הפתח המזמין אל הבניין, דרכו עוברים אל חצר הממשיכה אל המבואה הפנימית שממנה ניתן להמשיך לחצר הפנימית המרכזית המהווה את מוקד הבניין, או להמשיך למסדרון ההיקפי המוביל לחדרי הסגל והכיתות.

חדרי הסגל פרוסים בחלק הפנימי ופתחי חלונותיהם פונים אל החצר הפנימית או לחצרות פנימיות אחרות המצויות בטווח עם אגפי הכיתות שבטבעת החיצונה. מתחת לשטח החצר המעוצבת כמרחב של שהייה, שבה שולבו ספסלים בנויים המדמים תיאטרון פתוח, נחפר אולם הרצאות מרכזי.

במעבדות הניסויים שבחלקו המזרחי של הבניין ומתנשאים לגובה של 16 מ', שולבו במרכז הגג המעוגל-הקליפתי חריצים לכל האורך עם רפלקטור לצורך החדרת אור טבעי מסונן הנזרק לתקרה, בדומה לפתחים דומים שיצר האדריכל בפרויקטים אחרים שתכנן בעולם ובראשם מוזיאון קימבל לאמנות (Kimbell Art Museum) שבטקסס. בניין וולפסון שהוא מהגדולים בקמפוס, מורכב ממספר אגפים שבבסיס פריסתם הרעיון של ארכיטקטורה של התחברויות.

בניין וולפסון הוא הראשון מבין בנייני הקמפוס שתכנונו נמסר לאדריכל שאינו ישראלי. האדריכל היהודי-אמריקאי לואי קאהן (1974-1901) היה מבכירי האדריכלים המוערכים בעולם במאה העשרים ועבודותיו התאפיינו בגושניות אקספרסיבית שהשתלבה היטב בשימוש בבטון החשוף.

מבנים רבים שתכנן זכו להערכה כדוגמת מכון סאלק ללימודי ביולוגיה בקליפורניה, מוזיאון קימבל בטקסס, ספריית פיליפ אקסטר שבניו המפשייר ופארק ארבע החירויות בניו יורק.

בעבודה על בניין וולפסון היו שותפים האדריכלים הישראלים יוסף מושלי (1984-1920) ואילן אלדר שהתמחו בתכנון מבני מעבדות, בין השאר כאלה שהוקמו באוניברסיטאות ומכוני מחקר.